קובה - כמו לבקר במנהרת זמן

קובה היא אולי היעד הכי שווה שביקרנו בו - הכי עולם אחר שיש. התחושה המתמדת היא שאתה נמצא על סט של סרט תקופתי, המוזיקה הקובנית נשמעת בכל פינה והמוחיטו עוזר לקצב להיכנס לך לדם, בקובה קשה לפעמים להחליט אם לרחם על האנשים בגלל החיים הקשים או לקנא בהם בגלל שמחת החיים, אבל מה שבטוח שאת הטיול בקובה לעולם לא נשכח.

קובה היא מהמדינות המיוחדות בעולם: מצד אחד היא מדינה קומוניסטית אבל היא גם אי קריבי טרופי. האנשים חמים וידידותיים מאוד. תחושת הביטחון האישי גם במקומות העניים ביותר היא מוחלטת - התייר הוא אוצר לכלכלה הקובנית ועל אוצר צריך לשמור.

קובה שנמצאת לא רחוק מחופי ארה״ב נתונה בחרם אמריקאי משנות ה60 בהם פידל קסטרו וצ׳ה גווארה הפכו את קובה לקומוניסטית, וכך הפכו לאויב של ארה״ב. העובדה הזאת היא שמעצבת את מה שקובה היא היום, ארץ שנאבקת להישרד ונדמה שחייה אי שם בשנות ה60 של המאה הקודמת, מצד אחד עצוב אבל גם מאוד מרתק ומיוחד, ומעורר מחשבה על היתרונות והחסרונות של הקידמה ושל הקפיטליזם.

כשטיילנו בקובה ב1016 היו אלו ימי אובמה העליזים והיה נדמה שהנה החרם מעל קובה יוסר והיא תהפוך לעוד מדינה עם השפעות אמריקניות ומערביות ומק דונלדז בכל חור, היה נדמה שזו ההזדמנות האחרונה לבקר בקובה האוטנטית והמיוחדת. אבל טראמפ החליף את אובאמה והתהליך הזה נעצר, כך שעוד לא מאוחר לנסוע לחתיכת עולם שקפא בזמן.

תכנון הטיול

קובה היא אי צר וארוך, מצב הכבישים והרכבים בקובה הם לא בסטנדרטים מערביים וזמני הנסיעות ארוכים, הצלחנו להתארגן על שבועיים וקצת של חופשה לפני פסח, והחלטתי שתפסתה מרובה לא תפסתה ושכרגיל נצטרך לוותר על משהוא, החלטנו לוותר על אזור ״סנטיאגו זה קובה״ שבדרום הרחוק.

המסלול: נחתנו בהוואנה משם לעמק ויניאליס ולצלילות במריה לה גורדה שבשפיץ של קובה, חזרה לורדרו משם חצינו דרומה לפלאיה גירון שבמפרץ החזירים לסינפאוגאס היפה ולטרינידד, מטרינידד להרים למלון הנבנילה ולסיום יומיים מפנקים בריזורט באי פלאיה סנטה מריה, חזרה להוואנה ודרך מוסקווה הביתה.

הזמנות: עניינים פשוטים כמו השכרת רכב ולינה הם יותר מורכבים קצת כשזה נוגע לקובה, האתרים הבינלאומיים הגדולים לא עובדים בקובה ואפשרויות הלינה הם או ב״קאסה פרטיקולר״ שהם חדרים בבתים של משפחה קובנית, או במלונות ממשלתיים מוזנחים ברובם או בריזורטים ומלונות פאר יקרים. חברות השכרת הרכב הבינלאומיות לא עובדות בקובה וצריך לשכור רכב דרך כמה חברות ממשלתיות, חדרים אפשר למצוא באתרים יעודיים ואפשר גם לשכור רכב עם נהג עם הנהיגה עצמית מדאיגה אותכם.

הטיסות הכי זולות שמצאנו היו בחברת אירופלוט עם עצירת ביניים במוסקווה, צריכים ויזה להיכנס לקובה ואפשר לקבל אותה עם ההגעה לשדה בהוואנה. יש גם טיסות פנים בקובה אבל לא השתמשנו בהם.

אחד מהדברים המעניינים בקובה הוא האופי והשוני הרב בין מקום אחד למשנהו, כל אזור או עיר שהיינו בה הייתה בעלת אופי יחודי ושונה מאוד ממקומות אחרים בקובה, ממש מגוון של עולמות יחודיים במקום המיוחד הזה.

יום 1, ממוסקבה להוואנה: הטיסה הכי זולה שמצאנו היתה של אירופלוט דרך מוסקבה, עם עצירת ביניים של לילה במוסקבה, ניצלנו את ההיזדמנות ומהשדה לקחנו מונית שעשתה לנו סיבוב בכיכר האדומה שם הסתובבנו כשעה ושתינו בירה בפאב מקומי עד שהנהג אסף אותנו למלון לא רחוק מהשדה תעופה.

בהוונה נחתנו בצהריים ולאחר הליך בירוקרטי קצר קיבלנו אשרת שהייה, קנינו בשדה סים מקומי לשיחות פנים (אין פה אינטרנט...) ופגשנו את הנהג ששלחו לנו מהקאסה פרטיקולר בו ישננו, שכמובן אסף אותנו עם רכב אמריקאי משנות השישים, הקאסה היא למעשה חדר שפונה לחצר/חדר מרכזי ממנו יוצאים עוד חדרים בהם גרה המשפחה המארחת, החדר בסיסי אבל נקי ואשה בעלת הקאסה הייתה חביבה ואפילו אפשר היה לתקשר איתה באנגלית סבירה שזה כפי שיסתבר בהמשך לא דבר מובן בכלל בקובה. השפה בקובה היא ספרדית ומעטים אלו שדוברים אנגלית, אבל מסתדרים עם קצת ספרדית שלא ידענו שאנחנו יודעים, אנגלית ובעיקר תנועות ידיים ורצון טוב.

הקאסה שלנו לא רחוקה מטיילת החוף ה"מלקון" ומהמרכז, כך שאחרי הצהריים יצאנו לסיבוב ראשון בעיר, רוב הבתים בהוואנה הם בסיגנון קוליאנליסטי אבל הם ידעו ימים טובים יותר, או במילים אחרות מוזנחים עד מתפוררים, החיים פה הם ברחוב, אנשים יושבים על המדגות בפתחי הבתים, מוזיקה קובנית בוקעת כל כמה בתים מבית שהפך למרכז לריקודים.

המלקון המפרסם היא טיילת ארוכה לאורך החוף שמושכת זוגות, דייגים, רוכלים תיירים ושיירות של מכוניות קלאסיות נוצצות שמסיעות תיירים הלוך ושוב. המשכנו מזרחה לכיוון הקפיטוליו שהוא העתק של בניין הקפיטול בארה"ב, לא רחוק משם כיכר ובה שורה של מכוניות קלאסיות צבעוניות ומצוחצחות שממתינות לתיירים שישכרו אותן לסיבוב דאווין במלקון, הסתפקנו בתמונות בשלב זה.

לא רחוק משם בין מוזיאון המהפכה לבניין התאטרון המרשים נמצאת המסעדה המקורית שבה הומצא סנדוויץ הסלופי ג'ו - נקודת חן קולינרית בקובה שהאוכל הוא לדעתי הצד הכי חלש בה.

משם המשכנו לכיוון עוד בר מיתולוגי לה בוגיטה דל מדיו, בר הבית של הסופר האמריקאי ארנסט המינווי שהתגורר בקובה והפך למעין גיבור מקומי פה, הבר נמצא בסימטאות העיר העתיקה, יש פה המון ברים ולהקות שמנגנות מוזיקה קובנית, מומלץ להצטרף למקומיים והתיירים שרוקדים ברחובות ולא לשכוח להזמין מוחיטו, הוא הרבה יותר טעים בקובה מאשר בכל מקום אחר. מפה מצאתי מונית - כמובן משנות ה50 עם גג פתוח, ודרך המלקון חזרה לקאסה שלנו - חוויה מרגשת.

---

יום 2: הוואנה - היום הלכנו לכיוון מערב דרך השכונות שלידנו, בהוואנה לא משעמם גם סתם להסתובב ברחוב, הלכנו לכיוון מלון נסיונאל המפורסם - נאת מידבר של פאר, נקיון ותחזוקה שותפת ראויה לשמה, פה גם ביררתי לגבי הרכב השכור אותו היינו אמורים לאסוף מפה למחרת, הם לא מצאו את ההזמנה שלי ורק אחרי כמה טלפונים לספק ממנו הזמנתי את הרכב התבשר לי שאוכל לאסוף רכב מסניף אחר בהוואנה. משם לקחנו מונית לאזור המרינה של הוואנה, מעין אזור מגורים מסביב לתעלות שגרים בו זרים ותיירים, די מאכזב אבל יש פה סופר קטן שאפשר להשיג בו מוצרים מערביים שלא קל למצוא בחנויות המקומיות העלובות לרוב. עוד סיבוב ברחוב של השגרירויות הזרות ושל אחוזות יפות וקלאסיות של עשירי הוואנה. משם חזרנו לעיר העתיקה, לקתדרלה ולפסטיבל ריקודים שהתמזל מזלנו להגיע אליו ברחובות העיר העתיקה.

אין אינטרנט, זאת אומרת יש, אבל רק במלונות יוקרה ובכיכרות מסויימות בהם יש ווי פיי ואפשר לקנות בהם כרטיס עם קוד לחבילת גלישה, אבל ביום יום פשוט אין: תהליך גמילה אכזרי אך יעיל לנוער המכור ולנו שרגילים להזמין, לבדוק, לנווט ולתקשר בעזרת האינטרנט - אמרנו מנהרת זמן, אז תתרגלו מחדש למפות מנייר, התייעצות עם עוברי אורח ובעלי הקאסה לגבי ניווט והמלצות - כמו פעם

יום 3: מהוואנה לעמק ויניאליס דרך סורואה

אספנו את הרכב השכור, קיבלנו ג'ילי שזה רכב סיני הדגם שקיבלנו, הרכב נראה כמו חיקוי של טויוטה קורולה משנות ה80, גיר ידני כמובן, בסיסי אבל נוסע בסדר גמור, יצאנו מערבה לאורך החוף והתחברנו לאוטוסטרדת הA4, הנסיעה בכבישים הבינעירוניים לא דומה לשום דבר אליו אנחנו רגילים, התנועה דלילה מאוד, ואם ישנה אז היא עירוב של כרכרות רתוממות לסוסים או שוורים, מכוניות ישנות ומשאיות מעשנות, לאורך הדרך יש מדי פעם רוכלים ומשפחות שלמות שעוצרות טרמפים, מצב הכבישים לא משהוא אבל סביר בהחלט, מדי פעם יש בורות אז צריך לשים לב ועדיף לא לנסוע בחושך.

הגענו ללאס טרזס שזוהי עיירה קטנה שהיא מעין קיבוץ של אמנים באזור הררי מיוער ויפה, יש שם קנופי נחמד ולא רחוק משם יש את מפל סורואה, מרחק כ20 דקות הליכה מהכביש, יפה ושווה כולל טבילה.

משם המשכנו לויניליס, כבר בדרך רואים את ההרים המשונים שניקראים מוגוטס ולפנות ערב מגיעים לעיירה הנחמדה ולקאסה שהזמננו.

כיוון שהיצע האוכל בקובה הוא לא משהוא, האופציה של להזמין ארוחת ערב משפחתית בקאסה בה ישנים קרצה לנו וכך עשינו בקאסה בויניאליס, קיבלנו עוף אורז ועדשים שחורות, לא ממש טעים, אבל סביר ונקי, האוכל פה באופן כללי לא טעים, העוף עלוב הבשר קשה, בקיצור לא לצפות לחוויה קולינרית.